שזר

המחקר מתמקד בתקופת השגשוג של קבוצה זו, הווה אומר בימי הקיסרות, 1871-1918. בפרק הראשון נעשה ניסיון להגדיר את הזרם האורתודוקסי מבחינה דתית-חברתית, לתחום את תחומו, על שלוש החטיבות שמהן הורכב הזרם: החטיבה הכפרית, החטיבה העירונית וחטיבת 'יהודי מזרח-אירופה', ולציין את קווי הגבול בינו לבין קבוצות שכנות. המצע העיוני והאידיאולוגי של מגמת האקולטורציה שבזרם האותודוקסי הוא נושאו של הפרק השני. מטבע הדברים עומדת במוקד הפרק הזה משנתו של ר' שמשון רפאל הירש, שהשליש האחרון של תקופת חייו הפעילים חופף את ראשית תקופת המחקר. הפרק השלישי מבקש למצוא תשובה לשאלה: כיצד הגיע הזרם להצלחות ניכרות בחינוך הדתי למרות חולשתו בלימוד התורה? כאן נסקרת הפעילות שבתחום החינוך היסודי והתיכון, וכן בהכשרת רבנים ומורים, ומוקדשת תשומת-לב מרובה לבית המדרש לרבנים מייסודו של ר' עזריאל הילדסהיימר. הישגיו ומחדליו של הזרם האורתודוקסי בשדה התרבות הם עניינו של הפרק הרביעי. היחס אל מדעי היהדות בכלל ואל 'חכמת-ישראל' בפרט זוכה כאן לניתוח מדוקדק. הפרק החמישי דן בשילוב שבין דת וכלכלה, שהוא אחד האיפיונים החשובים של הזרם האורתודוקסי בגרמניה. כן דן הפרק בתופעות חשובות בחיי החברה, כגון מעמד הרבנות, העימות בין ההלכה וחידושי הזמן, עלייתה של ההתארגנות בחוג האורתודוקסי, ובייחוד בחטיבת הנשים שלו. הפרקים האחרונים דנים ביחסה של האורתודוקסיה אל המדינה הגרמנית ואל עמה, מעלים את הביקורת העצמית, שציינה את הזרם, ובייחוד את הנוער שלו, מראשית המאה העשרים, ומעיפים מבט חטוף על המשך ההתפתחות לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מרדכי ברויאר הוא פרופ' אמריטוס לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, הוא עוסק בחקר הישיבות בימי הביניים ובעת החדשה. בין פרסומיו: הספר 'אוהלי תורה – הישיבה תבניתה ותולדותיה' ומאמרים רבים.