הדרך שבה ציוויליזציות, דתות וחברות מתייחסות אל הזמן ההיסטורי היא אחת התופעות המרתקות בתולדות האנושות והיא משקפת את המשמעות ואת התכלית שהן מעניקות לקיומן.
התייחסות ליניאריות ומחזוריות אל הזמן משמשות בערבוביה ברוב החברות האנושיות, אם כי בשינוי הדגשים.
הדתות הלא-מונותאיסטיות הבליטו לרוב את מחזוריות הזמן הנע במעגלים, לעומת הדתות המונותאיסטיות, שהדגישו יותר את התפיסה הליניארית שלפיה הזמן שהחל בנקודה מסוימת ממשיך לנוע בכיוון אחד.
ביהדות, בנצרות ובאסלאם מצאה התפיסה הליניארית את ביטוייה החריפים ביותר במסורות האסכטולוגיות שהדגישו את חזון קץ-הימים ואת כינונו של סדר עולם חדש בעידן המשיחי.
בעולם המודרני הפכו לעיתים הביטויים 'קיצם של עידנים', 'שלהי המאה', 'סוף האלף' ודומיהם למטפורות המשקפות חרדות אפוקליפטיות אך גם ציפייה ותקווה לזמנים טובים יותר.
רק בעקבות הנהגת המאה הקלנדרית בתרבות האירופית בעת החדשה המוקדמת יכול היה להיווצר הזיהוי המלאכותי בין קיצם של עידנים וסופן של מאות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשלהי המאה ה-19.
לקראת חילופי המאות דאז החריפה ההרגשה שהציוויליזציה המערבית נתונה במשבר עמוק שעה שלכאורה נתגלעו בה סימני הזדקנות, ניוון והתפוררות.
בספר זה נקבצו מאמרים מאת חוקרים מדיסציפלינות ותחומים שונים שעניינם ההתמודדות של חברות ותרבויות לאורך ההיסטוריה עם התחושה של חילופי עידנים וסופן של תקופות.
