זלמן

שזר

קראו עוד

;;
;;
צרו קשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם





דרכים נוספות ליצירת קשר
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) כבש בסערה את מקומו בספרות ובהגות העברית על סף המאה העשרים. הוויכוח שניהל עם אחד-העם בתביעה להרחבת גבולותיה של התרבות הלאומית; הסיפורים החדשניים שעיצב בהם את דיוקנו של גיבור הדור, הצעיר התלוש הניצב על פרשת דרכים; תורת 'שינוי ערכים' שפיתח, הקוראת לחזרה אל מקורות עבריים קדם-גלותיים ולטיפוחם של ערכי יופי וגבורת גוף כתחליף לרוחניות היהודית המסורתית – כל אלה טבעו חותם עז בבני זמנו. ואולם תיוגים מקובלים אלה רחוקים מלמַצוֹת את עולמו המורכב ורב הגוונים והסתירות של ברדיצ'בסקי. ספר זה מתאר את רצף האירועים שהפך את בנו של רב חסיד מעיירה אוקראינית קטנה למהפכן ספרות מסעיר ומשפיע. בד בבד הוא מתחקה אחר הדרמה הרוחנית רבת המערכות שטלטלה את ברדיצ'בסקי בעולמות מחשבה ובמרחבי תרבות במזרח אירופה ובמערבה, ומשרטט את דמותו החקרנית והספקנית של מי שביאליק הכריז עליו בהערצה: 'אין כמוהו חופשי-הרוח לגמרי, לגמרי'.

אבנר הולצמן הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. חוקר מובהק של יצירת ברדיצ'בסקי, עורך המהדורה המלאה של כתביו המתפרסמת מאז שנת 1996 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ומופקד על ארכיונו, 'גנזי מיכה יוסף' בחולון. בסדרה זו חיבר את הספר על חיים נחמן ביאליק.

תאריך הוצאה
מס’ קטלוגי
מס’ עמודים
כריכה
2011
185606
272
רכה

*** ביקורת ספרים: “הארץ אונליין” 20/04/11 חמש שאלות לאבנר הולצמן: אוצר ברוחו מאת ורד לי הוא קומם עליו את נורדאו ולילינבלום, והתקומם בעצמו נגד הרצל. הוא השפיע על ברנר וביאליק, וסיפק השראה לכצנלסון ובן גוריון. ספר חדש משרטט את דמותו רבת הסתירות של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ובוחן את יצירתו הנועזת והמשפיעה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (1865-1921) כבש בסערה את שדה הספרות וההגות העברי על סף המאה ה-20: רבנות, חסידות, השכלה, עבריות חדשה – אלה רק כמה מהתחנות ה רוחניות שעולות בכתביו. הוא היה דמות שנויה במחלוקת. בעוד מקס נורדאו ומשה לייב לילינבלום ביקרו אותו בחריפות, יוסף חיים ברנר הגדיר אותו כ”אבי הספרות העברית הצעירה” וחיים נחמן ביאליק הכריז כי: “אין כמוהו חופשי הרוח לגמרי, לגמרי”. בספרו “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי” (סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר) משרטט הפרופ’ אבנר הולצמן, מבכירי החוקרים את יצירתו של הסופר וההוגה, דיוקן עז שלו. ברדיצ’בסקי עסק בתחומים רבים, יש ביניהם מכנה משותף? “היקף יצירתו וגיוונה אכן עצומים, ועם זאת, אפשר לחלקה לארבעה תחומים: סיפורת, הגות מסאית, כינוס ועיבוד אגדות ומחקרי קדמוניות. המכנה המשותף הוא ההתמודדות עם היהדות בריבוי פניה -מערפילי ראשיתו של עם ישראל ועד צעירים המחפשים את דרכם בעולם המודרני – וכן התעוזה החקרנית, היכולת להשתחרר ממוסכמות ולהציג את הצד האחר שביהדות וביהודים. למשל על ידי הטענה שיהושע בן נון ולא משה רבנו הוא אבי האומה, או בתיאור העיירה היהודית כזירה של גופניות אירוטית, בניגוד לדימויה הרוחני המקובל”. מדוע הוא נתפש כדמות מתעתעת? “מכיוון שהיו בו סתירות רבות והוא אף הודה בכך. הוא היה גדול המורדים בקיום היהודי בגלות אבל גם מנציחו הגדול. הוא חיבר סיפורי וידוי יצריים אבל חי חיי בדידות והתנזרות. הוא התייצב בראש הדור הצעיר בספרות העברית בפתח המאה ה-20, ובה בעת חתר לכבוש לו מקום כסופר הכותב גרמנית לגרמנים. סיפוריו מדיפים מודרניות עזה אך גם ארכאיות עזה לא פחות. אך מה שנראה כגחמנות יכול להיתפש דווקא כביטוי לתודעה ערנית, הבוחנת את עצמה ללא הרף וללא חשש”. הוא היה ציוני? “אפשר להדגים את יחסו לציונות באמירתו הפרדוקסלית של שלמה לביא, מדמויות המופת של העלייה השנייה: ?אותי הביאה לארץ ישראל לא הציונות של אחד העם אלא ה’אנטי ציונות’ של ברדיצ’בסקי’. הוא ראה בתנועה הציונית הממוסדת עשייה עסקנית חסרת תכלית. הוא סבר שיסוד הציונות האמיתית נעוץ במהפכה פנימית, שאמורה להתרחש בתודעתו של כל יחיד, ותוצאתה היא הכרעה אישית מודעת לעלות ארצה. את הגאולה הלאומית ראה כצירוף רצונות של יחידים אוטונומיים, ולכן אנשי העלייה השנייה וראשיה, כגון ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, ראו בו מקור השראה”. אפשר להגדיר אותו כנביא החילוניות היהודית? “ברדיצ’בסקי היה הסופר העברי הראשון שהעז לשים בפי גיבורו, בסיפור נשכח בשם ?גרשיים’ מ-1890, אמירות מפורשות על כפירתו באמונת אבותיו. בימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, התקומם כשנראה לו כי הרצל נתן לרבנים דריסת רגל בקביעת יעדי הציונות וצביונה וטבע ססמאות חילוניות מלהיבות כמו ?האדם החי קודם לנחלת אבותיו’. מאמריו הם עוגן למי שמבקש לבסס השקפת עולם יהודית חילונית עמוקה. עם זאת, בפרדוקס אופייני, הוא חיבר מסות רוויות כיסופים לגילוי השכינה ופיתח את מושג הדתיות הטבעית, שאינה כבולה במוסכמות ההלכה. למה, למרות השפעתו הרבה, הוא מוכר כיום בעיקר לחוקרים? “מהבחינה הזאת, ברדיצ’בסקי אינו יוצא דופן. הוא אחד מקבוצה מפוארת של אבות מייסדים, שיצירתם הוזנחה ונשכחה אף על פי שאין דומה בימינו לשכלולה האמנותי, עומקה הלשוני ועוצמתה הרוחנית. עמוס עוז כינה זאת פעם ?תופעת מחיקת הדיסקט’, אות לזיכרון הקצר של החברה הישראלית, המחריבה את בסיס תרבותה. מנדלי, גנסין, ברנר, שופמן, הזז, טשרניחובסקי, פיכמן, דבורה בארון, יעקב שטיינברג וכמובן ברדיצ’בסקי, שלא לדבר על ביאליק ועגנון – כולם נכסי רוח שלא נס ליחם, ובתיווך נכון אפשר להוסיף ולקיים אותם כחלק חיוני מן התרבות החיה. מניסיוני כמורה באוניברסיטה, הדבר אפשרי בהחלט”.

 

*** ביקורת ספרים: מתוך: חדשות בן עזר מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח גיליון מס’ 640 תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א’ באייר תשע”א, 5 במאי 2011 יוסף אורן ברדיצ’בסקי – סופר מקורי ומהפכן רב-תחומי השנה מציינים חלוף 90 שנה לפטירתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי”ב), ואי-אפשר היה לחשוב על יוזמה מתאימה יותר לציון העובדה הזו מזו שיזם פרופ’ אבנר הולצמן – פרסום מונוגרפיה מעודכנת על חייו ויצירתו של סופר זה, שהיה אחד הסופרים היותר מרתקים שפעלו בספרות העברית בתקופת התחייה, במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20. המונוגרפיה הופיעה במסגרת הסדרה “גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי” (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 2011, 271 עמ’) ובנוסף למידע המלא על חייו של מי”ב, היא מעניקה לקורא את כל הדרוש להכרת יצירתו: תיאור ההתפתחות של מפעלו הספרותי והמחקרי, סיכום משנתו המקורית בנושאי התרבות של העם היהודי, פירושים ליצירותיו המרכזיות ומיגוון מפתחות. המונוגרפיה החדשה שונה לחלוטין מהמונוגרפיה הקודמת והיחידה שהתפרסמה על מי”ב – זו שפירסם ישורון קשת ב-1958. סיגנונו המליצי והמסורבל של קשת הכביד על הקורא כבר בשנת פירסומו, אך גם בתוכנה בלטו שני ליקויים מהותיים. הראשון – מאחר שהפריד את החלק הביוגרפי (“נתיבי חייו”) מהחלק שבו דן ביצירתו המסועפת של מי”ב (“יצירי רוחו”), הסתבך בכל חלק בחזרות על פרטים מהחלק האחר, שבלעדיהם לא היו דבריו יכולים להיות מובנים. והשני – משום שחסרו לו מספיק מקורות ראשונים על “נתיבי חייו” של מי”ב, השלים אותם מ”יצירי רוחו” של הסופר, ועל-ידי כך ייחס אירועים מחייהם של גיבורי סיפוריו ל”נתיבי חייו” של מי”ב. חוקר מסור ומהימן פרופ’ הולצמן הוא ללא ספק חוקר הספרות הבקיא ביותר כיום בהיקף המלא של יצירת ברדיצ’בסקי, הן משום שהקדיש לעיון בה ולהוראתה חלק ניכר משלושים השנים שבהן הוא מלמד באוניברסיטת תל-אביב וגם מכשיר את חוקריה הבאים, והן משום שבמקביל הוא מקיים בפועל את הפעילות המחקרית ב”גנזי מיכה יוסף” – הארכיון המכיל את כל עיזבונו הספרותי וגם את ספרייתו הגדולה של מי”ב. בזכות בנו היחיד של מי”ב, עמנואל, נשמר ארכיון חשוב זה, שהוא אחד הגדולים והשלמים שקיים ליצירתו של סופר עברי וללא ספק גם נכס רוחני נדיר שזכתה בו העיר חולון. עד לכתיבת המונוגרפיה שקד הולצמן על עשייה מסועפת שמנעה את זניחת יצירתו של ברדיצ’בסקי. תחילה המשיך לפרסם את השנתון המחקרי-מידעי של “גנזי מיכה יוסף”, שהופיע במימונה של עירית חולון, והוסיף חמישה שנתונים בעריכתו על השניים שהספיק להוציא עמנואל. כמו כן המשיך עוד מפעל של עמנואל וכינס בכרך אחד את “סיפורי תר”ס” – כרך במהדורה צילומית של ארבעת הספרונים שפירסם מי”ב בוורשה בשנים 1899 ו-1900 בהוצאת “תושיה”, ואשר מהם החלה ההכרה בו כמְספר פורץ דרך בסיפורת העברית בתקופת התחייה. כרך זה שמר הן על אות הדפוס והן על תבנית העמודים המקורית של הספרונים הללו, ובכך הפך גם פריט לאספנים. על התמסרותו של הולצמן לחקר חייו ויצירתו של מי”ב מעידים הספרים שפירסם לפני המונוגרפיה ואשר בכל אחד מהם סיכם גילויים ומסקנות בנושאים שהשלים את חקירתם. ב-1993 כינס הולצמן בספרו “הכרת פנים”, 16 מסות פרי עטו שרובן עוסקות בפרשיות שונות בתולדותיו של מי”ב, שאותן חשף בעזרת אוצר המכתבים ששמור בארכיון “גנזי מיכה יוסף”, ועליהן הוסיף גם מסות על קשרים אפשריים בין הביוגרפיה של מי”ב לסיפוריו ומסות על כיוונים בחקר ובהוראת יצירתו של מי”ב. ב-1995 סיכם בספרו “אל הקרע שבלב” את שלבי צמיחת מי”ב ממשכיל תורני למהפכן בספרות העברית. וב-2003 הוסיף את “הספר והחיים”, שכלל 17 מסות אשר חשפו פנים שונות נוספות בחייו וביצירתו של ברדיצ’בסקי. בנוסף לספריו אלה, ראוי להזכיר את הפרק על אהבת מי”ב לרחל, “רעייתו ושותפתו הרוחנית בעשרים שנותיו האחרונות,” שבו פתח הולצמן את ספרו “תמונה לנגד עיני” (2002). בפרק הזה פרש הולצמן את סיפור אהבתם של רחל ומי”ב מתוך התבוננות בצילום משותף שלהם מקיץ 1901, השמור אף הוא ב”גנזי מיכה יוסף”. כלל הגילויים והמסקנות במסות הספרים האלה לא רק משקפים את שלבי ההתכשרות של הולצמן לכתיבת המונוגרפיה הנוכחית, אלא גם נספגו בתוך פרקיה השונים. במסגרת ההתכשרות הזו לכתיבת המונוגרפיה על חייו ועל יצירתו של מי”ב, עסק הולצמן גם בעבודת עריכה. ב-2002 ערך כרך מקיף של “מחקרים ותעודות”. בכרך הזה כלל מיבחר איגרות שמי”ב כתב אל סופרים ואל ידידים בין השנים 1900-1890 – עשר השנים שהולצמן הגדירן בצדק “העשור המכריע” בפעילותו הספרותית של מי”ב. ואליהם הוסיף 15 פרקי מחקר שפירסמו חוקרים בדור הזה. גם גילוייהם נספגו בפרקים של המונוגרפיה הנוכחית. גולת הכותרת בהשקעה המסורה והמהימנה של הולצמן בתחום העריכה היא ללא ספק ההוצאה לאור של כתבי מי”ב במהדורה חדשה. הכרכים שיצאו עד כה, תשעה במספר, הם בתבנית נוחה, באות חדשה והחידוש העיקרי בהם שהם ערוכים על-פי סדר הופעתם בחייו של מי”ב. בכך הם שונים מהמהדורות הקודמות של כתבי ברדיצ’בסקי שנדפסו בחייו וגם אחרי מותו. בשונה מהמהדורה הקאנונית הקודמת בהוצאת שטיבל, כוללת המהדורה החדשה גם כרכים מתורגמים של כתבי מי”ב ביידיש. ואם תכלול בעתיד גם את התרגום של כתביו בגרמנית, תהיה זו המהדורה המלאה של כתבי מי”ב, בשלוש השפות שבהן כתב: עברית, יידיש וגרמנית, שכמוה לא היתה בהישג ידו של קורא עברי עד כה. מי”ב – סופר מנהיג הולצמן מצליב במחקריו חתכי אורך ורוחב בתולדות הספרות העברית ובסיועם הוא מגדיר את ברדיצ’בסקי כחוליית-מעבר מ”ספרות ההשכלה הלוחמת” – שסופריה הנודעים הם: סמולנסקין, אברמוביץ (“מנדלי מוכר ספרים”), ברוידס, לילינבלום ויהודה לייב גורדון (יל”ג) – לספרות התחייה המודרנית. בעזרת אותם חתכים הוא גם מתאר התפתחות מקבילה בין הביוגרפיה של מי”ב לפעילותו הספרותית. כבנו של רב, מתחיל מי”ב את דרכו בספרות כ”משכיל תורני”, הנכסף לא רק לצאת למרחב ולהרחיב את אופקיו שלו, אלא גם לחלץ את התרבות היהודית משמרנותה ומקיפאונה. ואכן, חדור “בתחושת הייעוד והנבחרוּת שפיעמה בו מנעוריו” ומונע על-ידי “שאיפתו העיקשת לכונן לעצמו עמדה של מנהיגות רוחנית” הגיע חסר-כל אל מרכזי הדעת במערב אירופה, כדי להגשים בהן “תוכנית שהחל לרקום כבר בתקופת שהותו באודסה, ואולי אפילו לפני כן – לגבש סביבו חבורת רֵעים נאמנים, להדביק אותם בחזונו ולייסד במה ספרותית מרכזית שתשפיע על כיוון מהלכה של התרבות הלאומית” (עמ’ 86). פרקי המונוגרפיה מפרטים את שלבי פריצתו של מי”ב מעמדת המוצא של “המשכיל התורני”, שעימה הגיע למערב, עד שהפך למנהיג של מגמת הפתיחוּת בספרות העברית כלפי הספרות האירופית וכלפי הערכים האוניברסליים שביטאה. המונוגרפיה מלווה את ההתפתחות הזו של מי”ב דרך התחנות של חייו בגרמניה (בערים ברסלאו וברלין) ובשוויץ (בעיר ברן, בה כתב את עבודת הדוקטורט שלו “על הקשר בין האתיקה לאסתטיקה”). המונוגרפיה חושפת לא רק את תוכניות הכתיבה (המחקרים, המאמרים והסיפורים) והיוזמות המו”ליות שמי”ב מימש, אלא גם את אלה שגנז. דוגמא להתלבטות שלו בין השפות שבהן כתב מודגמת היטב בפרשת “הרומאן הגרמני” (עמ’ 127-121), שהסתיימה בהעדפת הספרות העברית על הספרות הגרמנית – בחירה שהוכחה כנכונה ואשר העמידה לספרות הלאומית סופר עברי מקורי בהשקפותיו ונועז בדרכי ביטויין ביצירותיו. הולצמן מכסה במונוגרפיה הזו את כל הסוגיות ביצירתו של מי”ב, שיהודי משכיל בן דורנו אמור להכיר אותן, כגון: זיקת יצירתו הבלטריסטית והמחקרית של מי”ב ליסודות בפילוסופיה של ניטשה (“הישענותו על ניטשה הייתה בעלת משמעות רק פרק זמן מוגבל בחייו, וגם זאת בעיקר באופן חיצוני ורטורי” – עמ’ 120), הוויכוח החשוב שהתנהל בינו לבין אחד-העם מעל דפי “השילוח” על תוכן המניפסט של אחד-העם “תעודת השילוח” (“ברדיצ’בסקי יצא להגן על חירות הרוח של הצעיר היהודי… לבסס לעצמו זהות מודרנית פתוחה וגמישה הניזונה מכל מרחבי התרבות האנושית ולא רק מארון הספרים היהודי” – עמ’ 108), יחסו לציונות (“שלא כתפיסה הרואה בברדיצ’בסקי סוג של ציוני אליטיסטי-אידיאליסטי, בעל תורה של מהפכה רוחנית אישית ההולמת יחידים נבחרים בלבד, הוא מתגלה ברשימותיו כתומך מובהק של הציונות המעשית, המסתייג מן הציונות המדינית נוסח הרצל מזה ומן הציונות הרוחנית של אחד-העם מזה” – עמ’ 118). להבלטה מאוזנת בהיקפה זכו במונוגרפיה נושאים אחרים בחייו וביצירתו של ברדיצ’בסקי, כגון: קשריו עם קבוצת סופרים במסגרת החוג “צעירים”, הסערה שעוררה הצעתו של מי”ב לחולל “שינוי ערכים” בתרבות הלאומית ובערכיה, התוכן המהפכני שנטע במושג “עבריות”, הזיקה הרעיונית בין הסוגות השונות שבהן כתב ובעיקר בין סיפוריו למסותיו, השתקעותו בעיקר בעשור האחרון של חייו בחקר מוצא הנצרות ובזיהוי דמותו של ישו ושל אלה שסבבו אותו, והיחס בין הסיפורים שכתב בשלוש השפות שבהן יצר – העברית, היידיש והגרמנית. להבלטה מיוחדת זכתה גם השפעתו הגדולה של ברדיצ’בסקי על סופרים בני דורו (עמ’ 152-145) והשפעת מורשתו הספרותית ומחשבתית בעיקר על סופרים משתי המשמרות הראשונות בספרות שנות המדינה (עמ’ 247-242). חוקר בעל סגנון המונוגרפיה של אבנר הולצמן מוכיחה, כי דברי מחקר יכולים להיכתב כסיפור מרתק ובלשון מובנת לכל קורא. ההפתעה מזומנת לקורא כבר בפתיחה, שסטתה מהנוהג הרגיל של כותבי מונוגרפיות לפתוח בפרק המסכם את תולדות חייו של הסופר. הולצמן מקדיש את הפרק הראשון לדמות הגיבור המופיע בסיפור “הזר”, מסיפוריו המאוחרים של מי”ב (משנת 1907). בצדק מגדיר אותו הולצמן כסיפור המכיל את “תמצית הברדיצ’בסקאות” – ייצוג של כל המאפיינים הביוגרפיים-תקופתיים והרוחניים-ספרותיים של דמות “התלוש” העברי ושל ברדיצ’בסקי עצמו. ורק אחרי שגילף בדרך מקורית זו, בסיוע הגיבור של “הזר”, את הדמות של מי”ב בכללותה, פונה הולצמן למידע הביוגרפי עצמו, שאותו הוא מחלק ל-8 תקופות על-פי תחנות בחייו של ברדיצ’בסקי ובחפיפה להתפתחות יצירתו. עליהן הוסיף פרק נוסף המגשר על השנים שבין מותו של מי”ב ב-1921 לשנת הדפסתה של המונוגרפיה ב-2011. בניגוד לחוקרי ספרות רבים המכבידים על הקוראים בהסברים ארכניים השזורים במונחים שמעטים מבינים את משמעותם, בחר הולצמן לכתוב את המונוגרפיה בסגנון בהיר ותמציתי. על-ידי כך, לא רק העניק לחיבורו זה איכויות ספרותיות, אלא גם עשה שירות חשוב להתעניינות המחודשת ביצירתו של מי”ב. בעשותו כך, פישט נושאים מסובכים ומורכבים, ומבלי לפגוע ב”מדעיות” הדיון גם צלח בהצלחה נושאים שלא קל להסבירם למי שאיננו בקיא בכתביו של מי”ב. דוגמא מצוינת היא האופן שבו סיכם בקטע תמציתי, ממצה ובהיר עבור הקורא את תורת “שינוי הערכים” המהפכנית של מי”ב: “נציין כאן כמה מן הסעיפים העיקריים העולים מתוך מסמך זה: העמדת ה’אנושיות’ מול היהדות; הענקת מעמד בכורה לספרות היפה ולאסתטיקה לענפיה על פני ההגות המופשטת; מתן הכשר וקדימות ליסודות הארציים הטבעיים בקיום האנושי על פני מורשת הספר וההגות הרוחנית; חיוב הפתיחות המחשבתית על פני ההסתגרות במסורת קפואה; הערצת הגבורה כפשוטה וכוח המעשה של יחידים בעלי עוצמה; מחאה נגד ‘סבל הירושה’ היהודי הכופף את גבו של הדור הצעיר; ראיית התחדשות הרוחנית והמהפכה הפנימית המתחוללת בתודעתו של כל יחיד ויחיד כהקדמה לגאולת הכלל וכתנאי מוקדם לעצמאות מדינית יהודית. כל הרעיונות הללו מקופלים בתביעה ל’חיים של חיים’, בבחינת אנטיתזה לדרכו של אחד-העם שהיא, לדעת ברדיצ’בסקי, המשך חסר חיים של רוח היהדות ההיסטורית” (112-111). לסיכומים ממצים מסוג זה, המסבירים בבהירות סוגיות מורכבות ביצירתו של מי”ב, מצרף הולצמן מיבחר יעיל של מובאות ממאמריו, מסיפוריו וממכתביו של ברדיצ’בסקי. לחוכמת הציטוט של הולצמן ממיגוון של מקורות מתווספת חוכמת ההקצאה הנכונה של היקף הדיון לתחומי היצירה הרבים של ברדיצ’בסקי, שבנוסף לכתיבת סיפורת כתב גם מסות ומאמרי פולמוס פובליציסטיים, ועסק גם בתיעוד, בחקר הלגנדה, קיבץ וניסח על-פי מקורות את ליקוטי האגדה העברית ואפילו ניסה להציע השערה על מוצא הנצרות ועל זהותו ואופן מותו של ישו. סופר סוער ומאתגר הולצמן לא ניסה ליפות את דמותו של ברדיצ’בסקי, שנודע בין מכריו כ”‘בר חלפתא’, המהיר לנוע מהתלהבות למפח נפש וחוזר חלילה” (123) – על-ידי העלמת עובדות ביוגרפיות שאינן מתיישבות עם המהלך המרכזי בחייו של הסופר הסוער ביותר שקם לספרות העברית בתקופת התחייה. נאמן לחובת ההגינות המחקרית, כלל במונוגרפיה גם עובדות שנויות במחלוקת, אף שהיו גנוזות עד כה רק בעיזבונו של מי”ב – ביומנו האישי ובמכתבים שטרם התפרסמו. שתיים כאלה קשורות בפיתוי למצות את כישרונותיו המחקריים והספרותיים בתרבות הגרמנית. העובדה הראשונה מסוג זה שהולצמן לא העלים היא זו, שבשנת 1896 עדיין שקל מי”ב ברצינות להפוך לסופר גרמני ובמשך השנתיים הבאות ניסה לשפר את סיגנונו בשפה הגרמנית, כתב ופירסם סיפור בשפה הזו וגם תיכנן לכתוב בשפה הגרמנית רומאן במתכונת רחבה, בת 4 כרכים, כדי לכבוש לעצמו מעמד בספרות הגרמנית. עובדה שנייה מסוג זה היתה עוד יותר קיצונית – בשנת 1890 התעוררה אצל ברדיצ’בסקי “התשוקה להפנות עורף לסביבת מוצאו, להתנער מסבל הירושה היהודי… להתעמק בפילוסופיה המערבית, להיעשות לסופר גרמני, לשאת אישה נוצרייה” (עמ’ 23). לקורא המתעניין בעיקר בסיפורת של ברדיצ’בסקי מומלץ לחפש במרחב המונוגרפיה את הפירושים לסיפוריו, ששילב הולצמן בדיון העובדתי-ביוגרפי. לא רק משום שהולצמן בחר לפרש את החשובים מביניהם, אלא גם משום שהגיש ביאורים מעניינים ומאירי עיניים, המשלימים את העובדות הביוגרפיות מחייו של מי”ב במועד כתיבתם. כאלה הם פירושיו לסיפורים “מעבר לנהר”, “מחניים”, “הזר”, “בסתר רעם” ו”גרשיים” ולרומאן “מרים”. פירושים אלה מגבים היטב את התקווה המבוטאת במשפט שבחר אבנר הולצמן לחתום בו את המונוגרפיה: “יצירתו של ברדיצ’בסקי מחכה לקוראיה.”

יכול לעניין אותך גם

ליאו בק – מנהיגות והגות
כדי לעמוד בגזרות שנחתו עליהם הידקו וריעננו מוסדות קיימים והקימו חדשים בכדי...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: משה מנדלסון
סיפור חייו של הפילוסוף מברלין משה מנדלסון (1786-1729), היהודי המפורסם ביותר במאה...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: ר יהודה החסיד
ר יהודה החסיד חי במחצית השנייה של המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13, בתקופה מכרעת...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: רש”י
רש"י הוא הדמות הנערצת ביותר על בני העם היהודי מאז תקופת המקרא, והוא הטביע...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק
צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון היה אחד האישים המשפיעים והצבעוניים ביותר בתולדות היהודים...
קראו עוד
במו עיני
הדפסה חדשה. הספר פורש לפנינו את פרשת חייו של יעקב כ"ץ כתעודה של עד לתקופה...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: רבי יהודה הנשיא
רבי יהודה הנשיא עמד בראש ההנהגה העצמית של עם ישראל במפנה המאות השנייה-השלישית...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: הרצל
התפתחותו הרוחנית והרעיונית של הרצל מתוארת בספר זה על רקע המשבר התרבותי והמדיני...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: ש”י עגנון
שמואל יוסף עגנון (1970-1887) הוא גדול הסופרים העברים בעת החדשה וחתן פרס נובל לספרות...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: חיים נחמן ביאליק
סיפור חייו ותולדות יצירתו של חיים נחמן ביאליק נפרשׂים בספר זה מזוויות ראות...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: הרמב”ם
רבי משה בן מיימון, בעל ההלכה החשוב ביותר שהעמידה המסורת היהודית מאז חתימת...
קראו עוד
תלמוד מאיר
תלמוד מאיר, קובץ מאמריו של אברהם מאיר הברמן (1901–1980), בא לכנס תחת קורת גג אחת...
קראו עוד
ספרא וסייפא
פורסם בשיתוף עם המרכז לחקר יהדות פולין. ספרא וסייפא – שמעון דובנוב היסטוריון...
קראו עוד
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) כבש בסערה את מקומו בספרות ובהגות העברית על סף...
קראו עוד
שמואל אטינגר – היסטוריון, מורה ואיש ציבור
שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור הוא סיפורו של אחד מחשובי ההיסטוריונים...
קראו עוד