|
בימי הביניים שימש היין לא רק כמעדן אלא גם כחלק מן התזונה היומיומית. תנאי האקלים של גרמניה וצפון צרפת ('אשכנז' בספרות היהודית), כמו גם תנאים דמוגרפיים פשוטים, הכבידו מאוד על אספקת יין כשר.
היין בימי הביניים בא להסביר כיצד השכילו היהודים להתגבר על הבעיות הללו. הספר פותח בתיאור נרחב של גידול הגפן ועשיית היין בימי הביניים: ייצורו, הכלים ששימשו להכנתו, הובלתו, תחליפיו ועוד. הוא בוחן גם את הקשר ההדוק באותה העת בין היישוב היהודי לאזורי גידול הכרמים בצרפת ובגרמניה. לאחר מכן הוא דן בהתפתחות ההלכה בסוגיות יין נסך, במאבק בין עקרונות לאילוצים, בתמורות בעולם העיון ובתוצאותיהן בעולם המעשה, וכן ביחסי הגומלין שבין ההלכה שנידונה בין כותלי בית מדרשם של בעלי התוספות לבין המנהג הרווח.
הספר הנוכחי עוסק בשאלה איך השכילו היהודים לספק לעצמם יין כשר, לעומת ספרו הקודם של המחבר על נושא היין, שבו דן בשאלה כיצד הצליחו יהודי אשכנז בימי הביניים לספק יין לשכניהם הנוצרים.
זהו מחקר ראשון המנתח את המקורות היהודיים בדפוס ובכתבי יד על היין באשכנז בימי הביניים והבעיות ההלכתיות שהתעוררו בעקבותיו על רקע המחקר המודרני של החקלאות והכורמות בימי הביניים.
חיים סולוביצ'יק מופקד על הקתדרה למחקר בהיסטוריה של עם ישראל ובספרותו על שם משפחת מֶרקין בישיבה אוניברסיטה בניו יורק. ספריו הקודמים: 'יינם: סתם יינם של גויים – על גלגולה של ההלכה בעולם המעשה' (עלמא/עם עובד); 'הלכה, כלכלה ודימוי-עצמי: המשכונאות בימי-הביניים' (מאגנס); 'שאלות ותשובות כמקור היסטורי' (מרכז זלמן שזר).
א
בקורת ספרים: 21/11/08 'הארץ': חוצפה כשרה למהדרין / רות אלמוג
מחקרו של חיים סולוביצ'יק על יין הנסך באשכנז מצייר דיוקן ימי-ביניימי חמור סבר של קהילה קדושה, המתנזרת ככל יכולתה מהשפעות נוכריות. בחודש שעבר הוענק פרס שזר לחקר תולדות ישראל לשנת תשס'ח לפרופסור חיים סולוביצ'יק על מחקרו 'היין בימי הביניים'. ולא בכדי: זה אכן מחקר מרשים, עתיר-ידע ותובנות, מחקר הפותח צוהר לאשכנז של ימי הביניים, קהילה שנאבקה בלי הרף בהשפעותיו וברדיפותיו של העולם הנוצרי שבקרבו חיתה. ספרו של סולוביצ'יק מנסה לחקור את 'נושא יין הנסך לאופניו בחיי היום-יום של יהדות אשכנז', ועוקב 'אחרי ההתפתחות ההלכתית בכל שלב ושלב, למן הגיגית ועד לגביע השותה: עשיית היין, הובלתו, השימוש בו במשק הבית וכלי היין וטוהרתם' (עמ' 321). הספר המרתק הזה נושק לשני תחומים, שאי אפשר להפריד ביניהם: האחד הוא חקר ההלכה, והאחר הוא ההיסטוריה של יהודי אשכנז בימי הביניים. העניינים ההלכתיים הנדונים בספר אינם פשוטים, אבל המחבר מביא אותם באופן בהיר, כך שגם הדיוט יוכל להבינם. ככלל, הספר כתוב מתוך סוג של התרוננות ושמחה, שמדביקות את הקורא, גם אם עניינו בהיסטוריה ואין לו עניין מיוחד בהלכה. סולוביצ'יק מצייר תמונה של חיי היום יום היהודיים באשכנז ובצרפת בימי הביניים. לשם כך נוספו לספר מפות ואיורים רבים, צבעוניים ומאירי עיניים. שאלת ההלכה בדבר יין נסך בימי הביניים באשכנז מרכזית כל כך, מפני שהיין היה המשקה העיקרי ששתו בה במערב אירופה, יהודים ולא יהודים כאחד. 'המים נחשבו משקה שנועד לבהמות ולחיות בלבד, ואפילו נזירים סגפנים נמנעו מלשתות אותם' (עמ' 30). בארצות הגפן נחשב השיכר משקה של עניים, ושתו אותו בעיקר בארצות שאקלימן אינו הולם גידול כרמים. יוצא שהיין היה המשקה הרווח באוכלוסיה, ופועלים וצמיתים, למשל, קיבלו מן הפיאודל מנת יין יומית. צריכה כזאת של יין מסבירה גם את ריבוי המסבאות במאות הראשונות של האלף השני. סולוביצ'יק מספר שבעיר קלן היו במאה ה-14 לא פחות מ-248 בתי מרזח. נטיות השתייה מסבירות גם את הסחר הפורח ביין ואת ההכרח ביבוא היין לאנגליה ולארצות הצפון. הצריכה הגבוהה של היין והאיסור על שתיית יין נסך - כלומר יין שנגע בו מי שאינו יהודי - יצרו בקרב היהודים את הצורך בגידול גפנים; אפילו על רש"י, גדול המפרשים, מספרים שהיה כורם. ואולם, קהילות ישראל בימי הביניים היו קטנות, ואין ספק שבעת הבציר, בדריכת היין ובהובלתו, היו דרושים לבעלי כרמים יהודים פועלים רבים, שחלקם ואולי רובם לא היו יהודים. מכאן נבעו בעיות הלכתיות לא פשוטות. בימי הביניים שכנו רוב קהילות ישראל של אשכנז באזורי הגפן. אלה הבטיחו יין טוב לצריכה עצמית, וקונים באזורים אחרים. סולוביצ'יק כותב כי 'המסחר ביין בגרמניה שימש מקור מחיה ראשון במעלה'. בצרפת שכנו קהילות רבות מחוץ לאזורי הגפן, אבל היין היה לא פחות מרכזי בחייהן, והרגלי השתייה שלהן היו כשל האשכנזים. בעניין זה כתב ההיסטוריון פרנאן ברודל: 'את הגפן גידלו בכל מקום אפשרי וגם בכל מקום לא אפשרי'. העבודה הכרוכה בגידול הגפנים ובתעשיית היין היתה מרובה ותבעה מיומנות ומקצועיות. בקיץ היה על הכורם לחשב את כמות היבול ולהכין לפיו את מספר החביות. כל טעות בחישובים גררה הפסדים. השאלות ההלכתיות בהקשרים אלה היו רבות: ממתי יין נחשב יין, האם דריכת הענבים בידי לא יהודי פוסלת את היין, אילו כלים בטוחים מפני מגע מטמא, כיצד אפשר להבטיח את החבית מפני מגע שיפסול את היין, והאם יפסול, אם לאו? ומה בקשר לנגיעה בברז החבית, או בקערה שבה דורכים, והאם דרושה השגחתו של יהודי בזמן ההובלה? ואם הוא מיוצא לחוצה לארץ - כיצד אפשר להבטיח השגחה כזאת? היין אכן נשלח בידי לא-יהודים, ועל כן דרש רבו של רש"י, ר' יצחק בר יהודה, 'לכסות בבגד כל חבית וחבית שעמדה למשלוח, אף שהוצאות הכיסוי למאות חביות היו גבוהות, שכן באותם הימים היה כל בד עבודת יד' (עמ' 65). המציאות עלולה אפוא להתנגש כאן בהרבה סייגים ולגרום נזקים כלכליים, ועל כן 'חביות היין הרבו להתגלגל בחשיבה ההלכתית של אשכנז' (עמ' 236). לא זו בלבד, אלא שההלכה בדבר יין נסך והאיסורים הכרוכים בשתייתו עוררו שנאה ליהודים, כי את היין הפסול היו מוכרים ללא יהודים. הם התרעמו על כך שיהודים מכרו להם משקה שבעיניהם הוא פסול. כך, בצד השאלות ההלכתיות המסובכות, נולדה גם השאלה האנטישמית. כבר במאה התשיעית האשים אגוברד מליון את היהודים ב'חוצפה' (insolentia judaeorum) בכל הקשור במכירת יין פסול, וכתוצאה מכך יצא גם האפיפיור אינוצנטיוס השלישי נגד אותה 'חוצפה'. אחת הבעיות שהיתה כרוכה בתעשיית היין היתה הצורך לגמור במהירות את הבציר, בשל החשש מפני הקור והגשמים, ולשם כך נאספו כל תושבי האזור. בשביל היהודים היה זה זמן רווי מתח, כי תשרי הוא חודש הבציר ובו חלים חגי ישראל. מכאן עולות שאלות חדשות, כמו האם מותר לזפת ולאגוד את החביות בחול המועד והאם מותר להתחיל בו בבציר ובדריכת היין? וכך, שוב יש התנגשות בין ההלכה לבין צורכי המציאות, שהרי אם תעוכב המלאכה יאבד היין. על כן התירו. הנה כי כן, 'בכל מקום שפנו אליו חכמי אשכנז בסוגיית יין נסך נערמו להם בעיות. מהגמרא עלה שמצד אחד, אם נגע גוי ביין שבכלי, כל היין נאסר. מצד אחר גם עלה שמגעו של גוי ביין של ישראל אינו אוסר את היין כלל (...) הסוגיות סתרו זו את זו, נגדו את מסורת המטבח והכשרות של קהילת אשכנז והתכחשו למושגי היסוד שלה בהלכות איסור והיתר' (עמ' 165). כך אפשר להציץ בחיי היומיום של קהילה שלמה ובמנטליות שלה. דומה שזו קהילה שערמה חומרות על חיי היום יום שלה עד כמה שניתן, קהילה שהתבצרה בין חומות האיסורים וההיתרים שבנתה סביב עצמה כדי להתגונן מפני השפעות חיצוניות. אף על פי שכמעט כל ההיסטוריונים שחקרו את חיי יהדות אשכנז בימי הביניים עומדים על כך שהיו השפעות הדדיות בין הקהילה היהודית לקהילה הנוצרית, נראה לי שההתבצרות היתה דחף הישרדותי חזק ששמר על היהודים מפני השפעות הסביבה. רק הצריכה המרובה של יין והימנעות משתיית מים מעידה בכל זאת על השפעת מנהגי הסביבה. האסכולה הגרמנית החמירה יותר מן הצרפתית, אבל מאז ימי רבנו תם, נכדו של רש"י, הלכו וגברו המסורות הצרפתיות. מבחינת החשיבה ההלכתית חדלה גרמניה להיות חטיבה תרבותית נפרדת בשנות השלושים של המאה ה-13. וסולוביצ'יק מסכם: 'המסך יורד על אשכנז בסביבות 1300, כאשר הגוי דורך, נוגע ואף מנהל את כל השלב הראשון בייצור היין היהודי' (עמ' 207). החיים ניצחו אפוא את המנטאליות של היהודי הגרמני, לפחות במקרה של תעשיית היין. 'אחת מהנחות היסוד בחשיבתם ההלכתית של חכמי אשכנז וצרפת היתה שקהילתם היא 'קהילה קדושה', קהילה שמושרש בה מנהג אבות, שהוא לה אף תורה, ואשר בניה ששו למסור את נפשם על ייחוד בוראם' (עמ' 318). סולוביצ'יק מעיר שדימוי עצמי מעין זה לא היה לחכמי ספרד ופרובנס, שהיו קברניטים של חברות נגועות בנהנתנות וברפיון נרחב בשמירת המצוות. דיני יין נסך לא חלו על השיכר, שהיה המשקה הרווח באנגליה מאז ומעולם, ושם שתו יהודים בירה גם באכסניות של גויים. איסור שיכר (מן הבבלי) לא ליווה את קהילת אשכנז כל ימי קיומה. מקובל בקרב ההיסטוריונים לחשוב שיהדות אשכנז הקדומה ינקה את מסורותיה מארץ ישראל. סולוביצ'יק מעמיד הנחה זו בסימן שאלה, ומראה כי מסורות הלכתיות הגיעו לאשכנז גם מבבל. אבל עדיין אין ערעור של ממש על כך שהליטורגיה - התפילה והברכות - מושפעת באופן מכריע מן הנוסח הארץ-ישראלי. אם שואלים איך התגלגלו המסורות - אם מבבל אם מארץ ישראל - לאשכנז, התשובה היא: באמצעות הסחר הבינלאומי. מארמונות הקיסרים הגרמנים (באאכן ובאינגלהיים) יצאו סוחרים ושליחים לכל קצות תבל - סין, הודו, ביזנטיון, בבל, ארץ ישראל, לוב, אלכסנדריה ותימן. הם הביאו אתם לא רק סחורות מבוקשות, אלא גם כתבי יד. כך הגיעו פירושי רש"י עד תימן, ואולי מעניינת במיוחד העובדה, שכתב היד הקדום ביותר של פירוש רש"י הוא כתב יד תימני למסכת בבא מציעא משנת 1192
|
