הזמן הקדוש מציע נקודת השקה בין העולם המטפיזי למציאות המשתנה. המושג מתייחס לרעיונות מופשטים ולזיכרונות היסטוריים רחוקים ומתהדר במחזוריות נצחית. לכאורה הזמן הקדוש מבקש לסכור את שטף מהלכו של ההווה, אבל בפועל פניו אל ערכיו המתחלפים.

המתח בין הקבוע לחולף בולט בייחוד בארגון הזמן הקדוש ביהדות ובנצרות. הן ביהדות הן בנצרות יש לזמן הקדוש מקור קדום, מקראי או אלילי. באלף הראשון לספירה, בעת כינונם של בתי תפילה בשתי הדתות – היהדות והנצרות – נוצר החלק הארי של הטקסטים הליטורגיים של שתי הדתות, ובמסגרתו קיבלו החגים פרשנויות חדשות שהתאימו לרוח הזמן ולאידאלים הדתיים של כל אחת מן הדתות. קרבה זו אל מקורות משותפים יצרה תחרות ובידול, כשכל צד שואל את עצמו בחשאי: למי שייך הזמן הקדוש? 

בקורס נבחן כיצד עיצבה התחרות בין היהדות לנצרות את תפיסת הזמן הקדוש בשתי הדתות, את המהלכים המקבילים ואת השיח הסמוי עם הדת המתחרה.